לפני שנים כבר התחלתי לכתוב.
כתיבה תמיד הייתה עבורי מקום להוריד מהמחשבות שלי עומס. עוד כשהייתי נער, היא הייתה אחד הכלים שהייתי נעזר בהם באופן אינטואיטיבי כדי לפרוק ולהבין את עצמי טוב יותר.
אין לי זיכרון של קביעות בכתיבה. לא כתבתי יומן מסודר, אבל יש לי זיכרון שתמיד הייתי כותב.
הייתי מוריד איזו מחשבה, או תנועה רגשית לא מאוזנת. אולי זה היה סטרס ואולי אפילו מעט פחד. כנער, אני לא זוכר שבכלל ידעתי להסביר את זה כך. לא הכרתי את המונחים האלה.
פשוט ידעתי שהכתיבה עושה לי טוב.
אז למה הפסקתי לכתוב?
אפשר לומר בפשטות שהחיים נעשו עמוסים מאוד. בעשור הזה נולדו לי שישה ילדים, ובתוך החזרה בתשובה, הנישואין וכל מה שהחיים דרשו ממני, הכתיבה הלכה ונדחקה הצידה.
אבל היא לא הייתה הכלי היחיד שנדחק.
במשך שמונה שנים תרגלתי יוגה. גם אז ידעתי שהיא טובה ומאזנת עבורי, אבל לא הבנתי עד כמה. עם החזרה בתשובה והכניסה לנישואין הפסקתי לתרגל, בין היתר משום שיוגה עבורי היא יציאה למרחב שבו מתרגלים יחד עם מורה. לבד לא הצלחתי ליצור מסגרת קבועה, ולא מצאתי בקלות מסגרת שהתאימה לחיים החדשים שלי.
רק שנים אחר כך התחלתי להבין על מה בעצם ויתרתי.
בשנת 2023 עברתי תקופה של שיעולים חזקים ומתמשכים, שהשאירו את הגוף שלי מותש וכואב. בתוך כל העומס שהיה עליי הרגשתי שאני חייב לעשות משהו כדי להגן על האיזון שלי, על הבריאות שלי ועל השפיות שלי.
חזרתי ליוגה.
באותו זמן עדיין לא הבנתי באמת מה מקור העומס. לא ידעתי לקרוא בשם לתחושה שאני חי בין אנשים, אבל לא תמיד מרגיש שרואים אותי. עוד לא הבנתי עד כמה הרגישות שלי נותרה בלי מקום ובלי שפה—וגם אני עדיין לא ידעתי להסביר אותה.
בדיעבד, אני מבין שהגוף והאינטואיציה שלי ידעו מה אני צריך הרבה לפני שידעתי להסביר זאת במילים.
היום אני עובר את התקופה המאתגרת ביותר בחיי. אני פוגש כאב שלא הרגשתי מעולם, אובדן וחורבן של ממש.
[כאן חסרים שניים–שלושה משפטים אישיים: מה בדיוק אבד עבורך—בלי לחשוף יותר מכפי שנכון לך? בית, שותפות, חזון משותף, תחושת קרקע או הזהות שהייתה לך?]
אבל לצד הכאב אני כבר מצליח לראות שנבנה גם משהו חדש.
לפני כשנתיים וחצי התחלתי להבין שהחיים שחשבתי שאני בונה עומדים להשתנות. מאז עברתי תהליך ששבר וטלטל אותי. לא מפני שאני מבקש להציג את עצמי כמסכן, אלא מפני שאובדן של בית, של קרקע ושל הדרך שחשבתי שאלך בה הוא כאב אמיתי.
[כאן אפשר להוסיף רגע אחד מוחשי שבו הבנת שחייך השתנו. לא הסבר של כל הסיפור—רק תמונה או רגע.]
העומס, הלחץ, החרדה והסטרס מביאים אותי עכשיו לעשות כל מה שאני יכול כדי לצאת לדרך חדשה. אני מבין שחיי התהפכו, ושאני מתחיל לבנות אותם מחדש.
ובתוך הבנייה הזאת חזרתי לכתוב.
עכשיו אני מגלה שכל הכלים שנמשכתי אליהם מאז שהייתי צעיר—כתיבה, קריאה, מוזיקה, יוגה, מדיטציה, ים, יצירה וחברה—הם לא רק דברים שאני אוהב. הם כלים שעוזרים לי, כאדם רגיש מאוד, להתאזן, לעבד את החיים ולחזור אל עצמי.
לפעמים אנחנו לא מבינים שכלי מסוים שומר עלינו, עד שאנחנו מפסיקים להשתמש בו ונאלצים לחפש את הדרך חזרה אליו.
היוגה עזרה לי להקשיב למה שהגוף כבר ידע.
הכתיבה עוזרת לי לתת מילים למה שחוויתי, אבל עדיין לא הצלחתי להבין.
ולכן החלטתי לחזור לכתוב כדי לרפא את עצמי.
[כאן חסרה דוגמה קטנה: מה קורה לך בפועל כשאתה כותב? מה מתבהר, משתחרר או משתנה?]
אני לא יודע עדיין בדיוק לאן הכתיבה הזאת תיקח אותי. אני נמצא בתהליך של דיוק עצמי ושל בניית חיים חדשים. אבל אני רוצה לתת מקום לתהליך הזה, לכתוב מתוכו ולשתף בחלקים ממנו.
ואולי הכתיבה הזאת לא נועדה רק עבורי.
מעניין אותי לדעת אם יש כאן עוד אנשים שמכירים את התחושה הזאת: כלי שתמיד נמשכתם אליו, התרחקתם ממנו, ורק מאוחר יותר הבנתם עד כמה הוא שמר עליכם.
[הזמנה אפשרית לסיום: האם הייתם רוצים לחזור לכתוב יחד איתי? צריך עוד לברר מה פירוש “יחד”—אתגר כתיבה, שאלות לכתיבה, שיתוף תגובות או רק מעקב אחר התהליך.] בשפה הכי פשוטה, הרעיון של הפוסט הוא להציג מעט ממה שעובר עלי וכאילו אני בעצם מעלה כאן תובנה שהכתיבה שימשה אותי תמיד ועכשיו אני מכניס אותה חזרה לחיי והבנתי שהכתיבה עוזרת לי לריפוי
והכתיבה בחזרה בבלוג הזה והפצה של מעט פוסטים ברשת כדי למגנט לתוכן את מי שאניכותב עבורו זה תהליך שבפעם האחרונה שעשיתי אותו היה אחרי שנולדה אביגיל וכשמוריה הייתה בבטן]
מעניין אותי האם מישהו מזדהה ובעצם היהי רוצה להצטרף לכתיבה?
אני כרגע בתהליך של לדייק את עצמי
לכן התקשורת שלי עם אנשים ומי שהיה מעוניין לשאול שאלה אני מנהל אותה דרך האינסטרגם שלי
למה עשיתי את זה?
מאפשר לאנשים גישה אלי
כדי לשאול שאלה או אולי לרצות לשוחח ולקבל דעה או הכוונה או רק להקשיב ולהיות אמפתי
אני רוצה שאנשים יידעו במה אני מתעסק (אולי זה רלוונטי לאתר ולבלוג עצמו לאפשר לאנשים בכל מקום לדעת שאפשר ליצור איתי קשר דרך הצאט של האינסטגרם